יום חמישי, 14 ביוני 2012

Misreading Mavi Marmara

No military operation ever proceeded exactly as the military commanders planned. If the perception of the outcome is success nobody cares about what has transpired. If it is a failure, in democracies, there are questions and investigations. Then journalists and experts have a ball. They know better than anybody else, in their capacity as armchair generals, how the military operation should have been performed. Politicians have their ball too, after keeping silent for years now they are complaining that they were not consulted.

The misrepresented by press Report of Israel State Comptroller about the incident of Mavi Marmara is another instance of such ball, or rather mini-party.

With the exception of late press releases by IDF spoke persons, the Report does not point to any wrong decisions by the Prime Minister, the Defense Minister, or the Army. He criticizes the Government for improper decision making process without blaming the decisions themselves. The Comptroller thinks that the Government should have consulted in a better way with one of its departments, the recently created National Security Council, but he states that even if this had been done, the outcome would not have been necessarily better.

According to the Report violence by the Turkish supporters of Hamas was considered and dismissed. The Prime Minister tried hard to convince Erdogan through the US and others not to sponsor the flotilla. He failed because Americans did not act as they should have. The fact of the matter is that American pressure made Turks canceled subsequent flotillas. Be this as it may it was natural to presume no violence, I presume that Turks even promised that.

Militarily IDF failed to give enough weight to the size of Mavi Marmara and the unit that landed there was much too small. The soldiers were attacked because it looked easy to do so.

In every operation which goes awry press relations are difficult, because proper evaluation of facts and course of action is slow. For terrorists truth does not matter, therefore the have an immediate response. For example in the recent Toulouse murder of Sandler children, the murderer had much faster access to media than the French Government and Police.

In few days the Report of Comptroller on Marmara will be forgotten, but the fact that Israel, notwithstanding press and media, has the will and determination to defend itself is well known and remembered.

יום שישי, 8 ביוני 2012

לחזור לאולפן


פינוי מתיישבים מאולפנה, מגרון וכיוצא בהם נראה מבוך שבו כל אחד ואחד מן הצדדים בונה לעצמו ולשומעיו סיפור שבא להסתיר את העובדות.

הנחת היסוד בשיטת המשפט הנהוגה בישראל  היא שהצדדים נאמנים לשטוח את טענותיהם ובית המשפט פוסק על המחלוקות ביניהם. אין בית המשפט בוחן את הדברים שהעותרים והמשיבים מסכימים עליהם. אדרבה, בית המשפט מעודד את הצדדים לצמצם את החלוקות ככל יכולתם. באין מחלקות, אין בית המשפט בוחן כליות ולב ויוצא מתוך ההנחה שמה שנאמר משקף כוונת אמת.

בעניין שלפנינו לא היו מחלקות לא על הבעלות על הקרקע ולא על החובה להרוס את מה שנבנה עליה. ההסכמה של המדינה לאלה לא הייתה הרהור לב של הפרקליטות או היועץ המשפטי לממשלה ונבעה מהחלטת הממשלה. לא "הקהילייה הבינלאומית", לא אובמה, לא עבאס ולא שלום עכשיו הכתיבו לפרקליטות את ההסכמה להריסת הבתים; ממשלת ישראל עשתה זאת וכל שריה, גם ה"ימניים", שבהם ידעו על כך.

בדיון האחרון שבו המדינה בקשה דחייה נוספת בהריסת הבתים, הפרקליטות לא טענה ששנתה דעתה כיוון שטעתה בעבר, אלא שהחידוש הוא בשינוי מדיניות הממשלה, נימוק שאין בו כל ערך משפטי.

בית המשפט פסק את מה שפסק לא בשל אהבתו לפלסטינים, או בשל שנאתו למתיישבים: הדיון הוכרע טרם עמדות כאלה או אחרות של בית המשפט הגיעו לכלל השפעה. ההתקפה על בית המשפט והאיום בחקיקה כזו או אחרת לא עומדים במבחן של ההיגיון. גם לו הצעות חוק "הסדרה" היו חוק, אם המדינה הייתה מסכימה להריסה, לא הייתה להם השפעה כל שהיא.

המתיישבים סבורים לרוב שבית המשפט הוא "שמאלני" ולכן עדיף להשתתף כמה שפחות בדיוניו ודי בהשפעתם הפוליטית על הליכוד כדי שהעולם ינהג לפי מאווייהם, בשל כך נימוקים משפטיים נגד ההריסה ויש כאלה הרבה, לא נדונו בשום מקום. הפילוג במחנה הדתי הלאומי והבכיינות של מאות רבניו, גם הם השפיעו על המחדל המשפטי. ההתנהלות הזאת כמעט ולא מאפשת שום הליך משפטי בשל שיהוי.

הוויכוח המשפטי שמתנהל בציבור וכאמור לא בבית המשפט עוסק בזכות הקניין "הקדושה" כביכול. מעניין שדווקא השמאל הפך לחסיד מובהק של הקניין הפרטי. מארקס במהופך. אלא שהזכות הזאת כרוכה כפי שכתבה כבוד השופטת בייניש "בשיטתנו". אלא שבשיטתנו זכות הקניין כמו כל זכות אחרת אינה עומדת לכשעצמה אלא היא כרוכה ב"שיטתנו". ב"שיטתנו" יש עוד כמה דברים, למשל חופש לכרות חוזה. אין החופש הזה מתקיים כאן, שכן אפילו היו מציעים לבעלי הקרקע, ועוד לא ברור שהם אכן כאלה, Empire State Building בתמורה לקרקע, עדין היו מסרבים כיוון שהיו נענשים בעונש מוות, לו הסכימו.

החוקתיות של עונש מוות על מכירות קרקע ליהודים צריכה להיבדק גם כן. אם ישראל היא הכובש לפי החוק הבינלאומי הרי ככל הנראה המפקד הצבאי לא מילא את חובתו בהתירו קיום לחוק הזה. אפילו חקיקה עצמאית של הרשות הפלסטינית מותרת לפי הסכמי אוסלו, היא סותרת ככל הנראה את החוק הבינלאומי. מכל מקום החוק הזה הוא בעל חשיבות מכרעת בקיומה או העדרה של מכירת הקרקע ומציאותו איננה "לשיטתנו.”

כיוון שאין בעלי הקרקע חופשיים למכור את הנכס בכל מחיר, אפשר להניח שהאינטרס האמיתי שלהם דורש מכירה בכפייה. מכאן שבית המשפט היה צריך לכפות את המכר לא רק בשל זכויות המתיישבים אלא מכוח דאגה לרווחת בעלי הקרקע. איני יודע מה תהיה הנפקות של הטענות האלה אם יועלו בבית המשפט, אולם עובדה היא שלא הועולו.

נחזור ל"שיטנו". אם בישראל היה מתברר שעסקת מכר כל שהיא הייתה פגומה הוויכוח בין הצדדים היה רק על כסף ולא על עקרונות מופשטים כל שהם. אם בית המשפט מבקש לנהוג "לשיטתנו" ראוי שיתיחס לדברים כפי שהם נוהגים אצלנו ולא בכל מקום אחר.

שאלה אחרת שעומדת על הפרק היא הנזק שנגם לזכויות אדם של המתיישבים לעומת הנזק לבעלי הקרקע, אם בית המשפה יכפה מכר.

המתיישבים צריכים, לדעתי, להגיש צו על תנאי נגד המדינה, על שלא טענה את הטענות האלה ועל שהסכימה שלא כדין עם עותרים על פינוי והריסה. המתיישבים צריכים להסביר את השיהוי בכך שהמדינה שהסכימה עם העותרים, הבטיחה אין קץ פעמים שלא יהיה פינוי, ונסוגה מהבטחתה בנימוק שאו לפיו אינה יכולה להתנגד להחלטה חלוטה של בית המשפט, אלא שהחלטה נובעת מהטעיית בית המשפט על ידי המדינה ולא מכל סיבה אחרת.

המעשה הפגום והמחדל הם מפעל ממשלתי למהדרין. בשל כך גם המתיישבים, גם בעלי הקרקע וגם המדינה יוצאים נפגעים. הניסיון לפייס את המתיישבים ולפצותם בבניית "דווקא" חדשה, מוסיפה חטא על פשע. ישראל צריכה להחליט על בנייה או העדר בנייה ביהודה ושומרון מתוך שיקול עצמאי שאין לו כל קשר להריסה כזאת או אחרת. הקהילייה הבינלאומית זועמת. כל אלה בשל מעשיה של ממשלת ישראל, ממשלת "ימין"?