לחזור לאולפן

פינוי מתיישבים מאולפנה, מגרון וכיוצא בהם נראה מבוך שבו כל אחד ואחד מן הצדדים בונה לעצמו ולשומעיו סיפור שבא להסתיר את העובדות.

הנחת היסוד בשיטת המשפט הנהוגה בישראל  היא שהצדדים נאמנים לשטוח את טענותיהם ובית המשפט פוסק על המחלוקות ביניהם. אין בית המשפט בוחן את הדברים שהעותרים והמשיבים מסכימים עליהם. אדרבה, בית המשפט מעודד את הצדדים לצמצם את החלוקות ככל יכולתם. באין מחלקות, אין בית המשפט בוחן כליות ולב ויוצא מתוך ההנחה שמה שנאמר משקף כוונת אמת.

בעניין שלפנינו לא היו מחלקות לא על הבעלות על הקרקע ולא על החובה להרוס את מה שנבנה עליה. ההסכמה של המדינה לאלה לא הייתה הרהור לב של הפרקליטות או היועץ המשפטי לממשלה ונבעה מהחלטת הממשלה. לא "הקהילייה הבינלאומית", לא אובמה, לא עבאס ולא שלום עכשיו הכתיבו לפרקליטות את ההסכמה להריסת הבתים; ממשלת ישראל עשתה זאת וכל שריה, גם ה"ימניים", שבהם ידעו על כך.

בדיון האחרון שבו המדינה בקשה דחייה נוספת בהריסת הבתים, הפרקליטות לא טענה ששנתה דעתה כיוון שטעתה בעבר, אלא שהחידוש הוא בשינוי מדיניות הממשלה, נימוק שאין בו כל ערך משפטי.

בית המשפט פסק את מה שפסק לא בשל אהבתו לפלסטינים, או בשל שנאתו למתיישבים: הדיון הוכרע טרם עמדות כאלה או אחרות של בית המשפט הגיעו לכלל השפעה. ההתקפה על בית המשפט והאיום בחקיקה כזו או אחרת לא עומדים במבחן של ההיגיון. גם לו הצעות חוק "הסדרה" היו חוק, אם המדינה הייתה מסכימה להריסה, לא הייתה להם השפעה כל שהיא.

המתיישבים סבורים לרוב שבית המשפט הוא "שמאלני" ולכן עדיף להשתתף כמה שפחות בדיוניו ודי בהשפעתם הפוליטית על הליכוד כדי שהעולם ינהג לפי מאווייהם, בשל כך נימוקים משפטיים נגד ההריסה ויש כאלה הרבה, לא נדונו בשום מקום. הפילוג במחנה הדתי הלאומי והבכיינות של מאות רבניו, גם הם השפיעו על המחדל המשפטי. ההתנהלות הזאת כמעט ולא מאפשת שום הליך משפטי בשל שיהוי.

הוויכוח המשפטי שמתנהל בציבור וכאמור לא בבית המשפט עוסק בזכות הקניין "הקדושה" כביכול. מעניין שדווקא השמאל הפך לחסיד מובהק של הקניין הפרטי. מארקס במהופך. אלא שהזכות הזאת כרוכה כפי שכתבה כבוד השופטת בייניש "בשיטתנו". אלא שבשיטתנו זכות הקניין כמו כל זכות אחרת אינה עומדת לכשעצמה אלא היא כרוכה ב"שיטתנו". ב"שיטתנו" יש עוד כמה דברים, למשל חופש לכרות חוזה. אין החופש הזה מתקיים כאן, שכן אפילו היו מציעים לבעלי הקרקע, ועוד לא ברור שהם אכן כאלה, Empire State Building בתמורה לקרקע, עדין היו מסרבים כיוון שהיו נענשים בעונש מוות, לו הסכימו.

החוקתיות של עונש מוות על מכירות קרקע ליהודים צריכה להיבדק גם כן. אם ישראל היא הכובש לפי החוק הבינלאומי הרי ככל הנראה המפקד הצבאי לא מילא את חובתו בהתירו קיום לחוק הזה. אפילו חקיקה עצמאית של הרשות הפלסטינית מותרת לפי הסכמי אוסלו, היא סותרת ככל הנראה את החוק הבינלאומי. מכל מקום החוק הזה הוא בעל חשיבות מכרעת בקיומה או העדרה של מכירת הקרקע ומציאותו איננה "לשיטתנו.”

כיוון שאין בעלי הקרקע חופשיים למכור את הנכס בכל מחיר, אפשר להניח שהאינטרס האמיתי שלהם דורש מכירה בכפייה. מכאן שבית המשפט היה צריך לכפות את המכר לא רק בשל זכויות המתיישבים אלא מכוח דאגה לרווחת בעלי הקרקע. איני יודע מה תהיה הנפקות של הטענות האלה אם יועלו בבית המשפט, אולם עובדה היא שלא הועולו.

נחזור ל"שיטנו". אם בישראל היה מתברר שעסקת מכר כל שהיא הייתה פגומה הוויכוח בין הצדדים היה רק על כסף ולא על עקרונות מופשטים כל שהם. אם בית המשפט מבקש לנהוג "לשיטתנו" ראוי שיתיחס לדברים כפי שהם נוהגים אצלנו ולא בכל מקום אחר.

שאלה אחרת שעומדת על הפרק היא הנזק שנגם לזכויות אדם של המתיישבים לעומת הנזק לבעלי הקרקע, אם בית המשפה יכפה מכר.

המתיישבים צריכים, לדעתי, להגיש צו על תנאי נגד המדינה, על שלא טענה את הטענות האלה ועל שהסכימה שלא כדין עם עותרים על פינוי והריסה. המתיישבים צריכים להסביר את השיהוי בכך שהמדינה שהסכימה עם העותרים, הבטיחה אין קץ פעמים שלא יהיה פינוי, ונסוגה מהבטחתה בנימוק שאו לפיו אינה יכולה להתנגד להחלטה חלוטה של בית המשפט, אלא שהחלטה נובעת מהטעיית בית המשפט על ידי המדינה ולא מכל סיבה אחרת.

המעשה הפגום והמחדל הם מפעל ממשלתי למהדרין. בשל כך גם המתיישבים, גם בעלי הקרקע וגם המדינה יוצאים נפגעים. הניסיון לפייס את המתיישבים ולפצותם בבניית "דווקא" חדשה, מוסיפה חטא על פשע. ישראל צריכה להחליט על בנייה או העדר בנייה ביהודה ושומרון מתוך שיקול עצמאי שאין לו כל קשר להריסה כזאת או אחרת. הקהילייה הבינלאומית זועמת. כל אלה בשל מעשיה של ממשלת ישראל, ממשלת "ימין"?