Peace Is not a Piece of Paper

The underlying assumption of Israel in its agreements with Arab partners has been that the regimes of those countries or entities were “strong,” or perhaps dictatorial. Because of that they were able to control their citizens much better than Israel. Less democracy, less human rights, no freedom of the press, no independent courts and lack of similar headaches make ruling easier. Furthermore, Israel presumed that such Arab regimes will continue to manage their affairs in this manner during the foreseeable future.

The Arab revolt, or spring turned those assumptions upside down. The Arab protests are hardly a harbinger of democracy in the Western sense. Probably the fastest way to commit suicide is to go to Tahrir square wearing a yarmulke and shouting “I love Israel.” Calling these protests spring stems from the 1848 Spring of Nations in Europe. It took more than 100 years to establish democracy  after 1848 events. If it had had as many experts, former Ambassadors, commentators, journalists and other kibitzers, who usually fail to understand what has happened yesterday but are pundits and gurus as far as tomorrow goes, as the Arab Spring has, it would have taken 200 years. It will take many years for the Arab Middle East to change and transform itself into stable, hopefully democratic, although nobody knows for sure, political system. Nevertheless the Arab Spring shuttered the belief of Israel in stability and long range survival of the party with whom an agreement is executed. Peace or interim arrangements are not any more only questions of borders, checkpoints, military power and other physical characteristics but also, perhaps mainly, the internal social structure of the neighbor. How to influence it, if at all, so that peace would survive political changes which may occur inside the neighbor-partner is now the primary focus point. The peace, if real, should stay in place whether Palestinian leaders are elderly survivors of Fatah in Tunis, or Hamas, or Muslim Brothers, or Salafists or democrats.

The UN resolution 181 of November 1947 called for an establishment of an Arab state and a Jewish state in the territory of Palestinian mandate. It envisaged a Jewish minority in the Arab state and an Arab minority in the Jewish state.

Mahmoud Abbas strongly objects even to a single Jew in the future Palestinian state. His objection may be explained by personal antisemitism, by conviction that antisemitism is a core belief of his people, or by damaging social and political implications of an Israeli minority in the Palestinian state, or by a combinations of these factors.
The doctorate that Abbas wrote in the early eighties is based on Holocaust denial, at least in the sense that the number of Jews was much smaller than the one accepted by community of nations and on the claim that the Holocaust has been conceived by the Zionism movement to attain sympathy of the world for a Jewish state because Jews were exterminated. Those claims are certainly expressions of the worst antisemitism. Still, it is not clear whether they stem from personal hatred and obsession of an antisemite in the sense depicted for instance by Jean Paul Sartre, or his work is in fact a pamphlet of political convenience. Be this as it may, even if he is an antisemite, he is a skilled politician, who can certainly put his anti-Jewish convictions aside, if political circumstances call for it.

Haj Amin al-Husseini, the Grand Mufti of Jerusalem, the founding leader of the Palestinian movement was and ally of Hitler. During World War II he lived in Berlin, was engaged in Nazi propaganda and organized Muslim SS units. Antisemitic declaration by religious leaders are daily events in Palestine and in other Arab countries. Even so, it is doubtful whether the antisemitism in Palestine and the Arab world is wider than, say, in Germany where according to recent polls one fifth of the people hate Jews. Atisemites are certainly a vocal group, consequently antisemitic statements are frequently a source for loud applauds and may create a political advantage. Many Palestinians hate Israel and Israelis, however on personal level of one two one, they get along usually in a friendly manner.

Politically, democracy and human rights that Israeli minority may bring about is the most troubling point for the current Palestinian leaders. Strangely as it may seem to an outside observer, Fatah is in power in the West Bank primarily because of Israel Army bayonets. It cannot survive real democracy. It lost election to Hamas, not because Palestinians became more religious or more radical in their opposition to Israel, but because of protest against Fatah corruption in contrast to Hamas effort to built schools and provide other social services.

On the face of it Israeli minority in Palestine will cause no harm and will do a lot of good. Five or ten percent of Israelis will not change the existing social culture. On the other hand such minority may help to make Palestine a democracy, it will contribute to economic success and bring in foreign investment capital. In addition, the border issues between the two neighbors will be much easier to solve. Democratic Palestine with Israeli minority could also become a model country for democracy and economic success of the whole region. Palestine with Israeli minority integrates the advantages of both the two state and the single state solutions, while avoiding the weaknesses of both.

Logical arguments do not necessarily prevail in political context, however stating the goals clearly may become a step in the right direction. One objective would be an attempt for wider dialog between the Jewish and Palestinian communities, working for a peace reflecting not a legal piece of paper between leaders, but a wish of living together in proximity. Israel has now a sort of interim arrangement with the West Bank. This arrangement could be expanded by providing more freedom to Palestinians, without new risks to security. In addition, Israel should abandon the practice of negotiating with Hamas through third parties and start direct contacts. There is nothing new in talking with the enemy, even during a war, if by this some ends are met. Except of rhetoric there is not much difference between Fatah and Hamas. The Palestinian main street craves for unity. Israel can be of service in this respect and thus emphasize its importance in political processes that take place among Palestinians.  

Israel laments about Hamas charter, antisemitic propaganda and hatred, lack of education for peace and many such other. Regrettable as these phenomena of hatred are it is a mistake to present them as if going away from hatred is a concession. Palestinians should abandon hatred because of their own interest and not as a favor to Israel or Jews. If they cannot do it let it be. If they prefer war and or de-legitimization of Israel it is their choice. Hopefully by recognizing their interests they will make a better one, but it is not a negotiating issue. Israel is, and must continue to be strong enough to defend, sometimes by attack, its own self interests. Peace is one of them, hopefully with an equal partner.

שלום -- לא כשל אדם ישן כאן ורואה חלומות באספמיה

הנחת היסוד בהסכמים עם הערבים הייתה שבראשם עומדים משטרים "חזקים", אולי עריצים, שיודעים לשלוט בנתיניהם הרבה יותר טוב מישראל, בלא דמוקרטיה, זכויות אדם, בתי משפט עצמאיים וכיוצא באלה זוטות. יתר על כן, ההנחה הייתה המשטרים האלה הם לנצח. המרד הערבי, יהיה שמו כפי שיהיה, משנה את ההנחה הזאת מן הקצה לקצה ומחייב חשיבה חדשה.

ניקח כדוגמה, לא חשובה במיוחד, את דרישתו של ביבי להכרה בישראל כמדינה יהודית. נניח שתמורת וויתור כזה או אחר של ישראל, או עוד מליארד דולר מארה"ב, עבאס יסכים. איזה ערך יש להסמכה הזאת? שאלת המפתח היא איך הציבור או הרחוב הפלסטיני רואה את הדברים. כך גם בכל הסוגיות האחרות. הצורך לדבר עם הרחוב איננו עניין של טקטיקה בלבד אלא של מהות שמכתיבה את הטקטיקה.

לא ניתן להגיע למתווה הסדר כזה שדשים בו בלי סוף מאז אוסלו, לא כיוון, כפי שטוען יוסי ביילין, ביבי לא רוצה ועבאס לא יכול. אפילו רצו ויכלו, הסדר לפי המתווה הזה הוא מתכון למלחמה חדשה. בלא שיבשילו תנאים בשטח, שום שלום בפיסת ארץ קטנה הזאת, בתוך מרקחה גועשת לא יחזיק מעמד. אי אפשר לעשות שלום עם הגדה כן ועם עזה לא. אי אפשר לעשות שלום עם מדינה לעתיד, שרוחשת אנטישמיות, שעומדת על זכות השיבה, ושדורשת להיות נקייה מיהודים.

למעט גבולות, תכנית לשלום כל שהוא שיש לו סיכוי חייבת להיות מבוססת החלטת האו"ם 181. ההחלטה הזאת עוסקת בשתי מדינות שביהודית שבהן מתגורר מיעוט ערבי ובערבית מיעוט יהודי. זכויות אזרחיות של תושבי המיעוטים שוות לאלה הרוב. רק הפנמה של מבנה כזה תאפשר שכנות בת קיימא. יתכן שאין הדבר אפשרי עכשיו ואולי גם לא בעוד עשר שנים, אולם בלעדיו לא ייכון שלום. ראיית המציאות כמו שהיא, נעימה או לא, לעולם אינה מפריעה לנסות ולמצוא פתרונות, אדרבה, היא מסייעת להגיע להסדרים. נכון לעכשיו כאלה יכולים להיות רק פתרונות ביניים שאינם פוגעים בביטחון, שמקלים על הפלסטינים, ושמעצימים את הדו שיח עמם גם במישור של החברה האזרחית.

כיוון שהמטרות של החמאס ופתח הן זהות אין שום סיבה שלא לדבר עם חמאס גם כן. שלטון פתח בגדה מתקיים בשל התערבותה של ישראל, לו ישראל התירה, החמאס היה ככל הנראה שולט גם בגדה. כך או כך המאבק בין שני הארגונים וניסיונות הפיוס ביניהם רוחשים ופועמים בחברה הפלסטינית. ישראל, בין תרצה בין לאו, היא גורם בעל חשיבות מכרעת בשיח הזה. מעשיה ומחדליה משפיעים עליו, יהא זה כיפת ברזל, או שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט. כיום ישראל מדברת עם חמאס כל העת, אולם עושה זאת בעזרת צד שלישי זה או אחר. אין שום סיבה שלא לדבר אתו ישירות, אפשר גם לדבר וגם להילחם. לו ישראל דברה עם חמאס בכיפת ברזל, הישגיה היו הרבה יותר טובים. החשיבות של שיח עם חמאס אינה רק באפשרות להסכמים נוחים יותר לצדדים, למשל הקלות בהסגר על עזה, או שימוש באשדוד לייבוא וייצוא סחורות, אלא גם ואולי בעיקר בעובדה שישראל רואה עצמה שותף לנעשה ברחוב הפלסטיני. אין שיח כזה מונע בלא כלום מהלכי ביטחון לפי הבנותינו, כפי שקורה היום גם בגדה. שיח עם חמאס יאפשר גם קשר מהיר ונוח יותר להעברת מסרים לאיראן, שעשוי להיות בהם צורך אפילו יום לפני רעם הטילים. המרד ברחוב הערבי החליש את חמאס. לאחים המוסלמים במצרים יש בעיות דחופות יותר, סוריה אינה עוד גורם מפתח ולאיראן סיבוכים משל עצמה. הזמן עתה, נראה נוח לדו שיח עם חמאס.

משה דיין הבין היטיב את הצורך לדבר עם שכנים, אויבים או לא, ובשל כך נשמר השקט בגדה. בזמנו למחבל פלסטיני משכם הייתה "תאונת עבודה" שבה נהרג בן למשפחה מכובדת ואנטי ישראלית קיצונית. דוד פרחי שהיה איש הממשל, התקשר לראש המשפחה ואמר לו איך נהרג בן משפחתו. המכובד לא האמין. פרחי הזמין אותו לחקירת המחבל מעבר לחלון. המכובד השתכנע ואמר שאין הוא חוזר מטענה כל שהיא שיש לו נגד ישראל אבל הוא מרגיש עצמו "חייב.” ה"חוב" נגבה יותר מאוחר. השיח עם אויב לא גרם נזק לישראל.

עמידה על זכויות אדם בישות הפלסטינית, התנגדות נחרצת לעיקרון של היות הרשות הפלסטינית יודן ריין, ולהכרח של פלסטינים ומיעוט יהודי לחיות זה בצידו של זה יעצימו גם את מעמדה בינלאומי של ישראל, ואת יכולת ההסברה שלה. הוויכוח על הגבולות בבוא העת יהיה יותר קל והחלפת שטחים תהיה באינטרס של שני הצדדים ולא שיח לא חכם ביותר על "התנחלויות לא חוקיות". הפיתרון הזה משלב בתוכו את היתרונות של "שתי מדינות לשני העמים" ושל "מדינה דו לאומית", בלא החסרונות המובנים בתוכן.

יתר על כן המתווה של שתי מדינות ובכל אחת ואחת מהן רוב ומיעוט מסלק את הטראומה של נסיגה ופינוי בכוח של המתיישבים וכך מעצים את סולידריות הלאומית ומסלק את השנאה שבספין ימין-שמאל, וכך גם מקל על פתרונות בעתיד.

הרוסים באים

העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר הם למעלה מ-15 אחוזים מתושביה ו-30 אחוזים, כולל ילדיהם שהם כבר ילידי הארץ, מהמתגייסים לצבא, ביחידות שדה האחוז גבוה יותר. 1.1 מליון העולים שינו את פני המדינה. תרומתם לביטחון, לחברות טכנולוגיה עילית, להנדסה, לאקדמיה במדעי הטבע, לספורט, לשח, עשתה את ישראל למה שהיא היום. יתר על כן, אף שהעלייה הזאת שמרה על קשר תרבות ושפה לארץ מוצאה, קליטתה הייתה מהירה יותר מכל עלייה אחרת, גם זו האשכנזית בשנות החמישים. אחוז היורדים מבין הבאים היה גם כן נמוך מזה שבעליות אחרת.

העלייה הזאת ינקה את מושג המולדת ממקום שמימנו באה, אולם השכילה להשליך אותו על המולדת המאמצת והמאומצת. הדבר לא נובע מהחינוך הקומוניסטי אלא מתוך המסד של התרבות הרוסית. החשיבות של המדינה בה אתה חי, ברורה מקריאת טולסטוי ודוסטויבסקי הרבה יותר מאשר מעיסוק בססמאות נבובות של תעמולה. הראייה הזאת של מדינה ומולדת היא כצנינים בעיני השמאל האנטי ציוני, ובשל כך הארץ מטפס על עצים של לאומנות ותפיסת עולם "ימנית" בנימה גזענית כאשר הוא עוסק ביוצאי ברית המועצות ורוסיה.

הקליטה המהירה של העולים האלה נבעה בין היתר מקרבתה לתפיסות עולם ומוצא של העולים בעבר הרחוק בעלייה השנייה והשלישית, עליות שקבעו את אופיו של היישוב ושל מדינת ישראל. אין זה מקרה ששני התאטרונים החלוצים בשפה העברית, הבימה של רובינא וגשר נוצרו בכור ההיתוך של דוברי רוסית. זאב שרף, מזכיר הממשלה הראשן ולימים שר המסחר והתעשייה ובפרק זמן קצר שר האוצר היה מראשי הציונים בצ'רנוביץ' ועלה בשנות השלושים בעלייה הרביעית. כציוני ידוע בא לביתו של בן גוריון, כולם דברו רוסית, שפה שלא הבין. עברו לעברית וליידיש. כעבור כמה שנים חזר שוב לביתו של בן גוריון, דבר ראשון שפולה אשתו שאלה את שרף היה: “נו, רוסית כבר למדתה?”

שלונסקי תרגם את "יבגניי אוניגין" , רומן בחרוזים של פושקין, ספר יסוד בתרבות ובשפה הרוסית, לעברית. התרגום הזה הרבה יותר טוב, לדעתי, מהתרגומים לשפות מערב אירופה. ההצלחה של שלונסקי בתרגום לא באה רק בשל כישוריו בלשון ובמכמני השפה, אלא בשל יכולתו לחיות בנימי נפשו את המקור טוב יותר, לדעתי, גם מנאבוקוב. הכל מכירים את העברות של שירים רוסיים מפורסמים, אולם ספק אם יודעים ש"אנשי פאנפילוב" היה ספר חובה בקורסי המ"מים בהגנה ואחר כך בקורסי הקצינים בבה"ד 1 בשנותיה הראשונות של המדינה.

העלייה הרוסית רעננה את הזיכרון באשר לחשיבות המצוינות בחינוך. כל אם יהודיה במזרח אירופה חלמה שבנה יהיה תלמיד חכם, אם הייתה חרדית, או מדען דגול, או לכל הפחות רופא או עורך דין, אם הייתה פחות דתייה. הרצון והמאמץ ללמוד ב"שבח" ובאחרים כמותו הוא סימן היכר של העולים האלה.

האביר הכילי

הדעה שהעולים כציבור בוחרים מונחים בכיסו של מי שהוא מוטעית מעיקרה. “הרוסים" הם אלה שהפילו את הליכוד ואת ביבי א'. הם יהיו, בשל מספרם ובשל ראייתם, אלה שיקבעו את התוצאות בבחירות הבאות. המפלגות שאינן רואות זאת לא יזכו להישגים של ממש בבחירות האלה. ציבור בוחרים זה רוצה בישראל ציונית וחזקה, אבל גם בזכויות אזרחיות שאינו, להשקפתו, זוכה להן, ולהכרה בתרומתו לנעשה בישראל. יתר על כן, אף שהוא שומר על קשר הדוק לתרבותו הרוסית, הוא היה רוצה להיפטר מהגושפנקה הרוסית. כך או כך אלה הם ישראלים לכל דבר.

Israel, Palestine, Individuals

Jewish--Palestinian conflict is full of catch words: peace, terror, occupation, apartheid, Zionism, antisemitism, settlements, refugees, right of return and others. Everybody uses them as emotionally charged weapon against the opponent. Although most are used with historical, social, legal, and religious thin dressing, logical and rational arguments are almost impossible. Perhaps the only manner to conduct a dialog, is by taking a view of a particular group, illogical as it may seem, and attempt to draw a conclusion from its consequences.

Let us consider occupation. Almost nobody remembers that after Arab countries and Palestinians had launched a war against Israel to protest the UN resolution 181 of November 1947, the West Bank became a part of Jordan. Nobody complained that Jordan occupied a land of somebody. Was it an occupier? In 1967 Egypt and Jordan launched again a war against Israel. Jordan lost the West Bank. How exactly Israel became an occupier of a land the status of which had not been defined? Nobody knows, but for the sake of argument let us assume that Israel is indeed the occupier of the West Bank.

The Jewish settlements in the West Bank are considered by Palestinians, governments of many countries, and even some Israelis "illegal." Furthermore, they are seen as chief, or at least very important, obstacle to peace. Settlements, as any issue on which the parties disagree is an obstacle to peace, however it is not among the first in any list of priorities. Issues such as end of conflict, refugees and right of return, security and many others are much more important in the sense that without solving them a peace can never be achieved and proceeding to other issues before this is done seems useless. The area of the settlements is only few percent of the total area considered. If Israel decides to  evacuate them tomorrow the peace would not draw closer. In fact, there may be another war, similarly to what happened after retreat from Gaza and Lebanon. Be that as it may, emotions created by settlements soar high. For the sake of argument let us assume them to be illegal and the first issue of the day.

The question whether "settlements" as a general term are legal or not, has nothing to do with the right of an individual, who built his or her house, by legal permission, namely that of the military commander of the occupier, on land bought from a private owner or the government. The State of Israel, by its natural right and or by that of being the the occupier can transfer the land to Palestine or Jordan, but it lacks the authority according to  international law, or even more so by the principle of human rights to force an individual owner to move to a new location.  A settler, if he or she so desire, can stay in their home, irrespective of the country in which they reside, unless they choose by their own free will to live elsewhere.

The Palestinian state, certainly if it wishes to become a part of international community, cannot claim ethnic cleansing as its existence principle. It makes no logic for it to claim cultural affinity to Arabs in Israel, while insisting that Palestine must be  Judenrein. UN resolution 181 declared both the Jewish and Arab states as places where Arab and Jewish minorities respectively are living, each with full citizenship rights.

The parties may negotiate border adjustments if they desire to so, but such adjustments do not alter the rights of individual inhabitants. The human right principle allows them to stay in their homes irrespective of which state rules them.



   

נגד שוויון בנטל

יש סיבות רבות לצורך ולתועלת של שירות בצבא, ובאין ברירה שירות לאומי. שוויון בנטל איננה אחת מהן. ג'ורג' אורוול עמד על השחתת השפה והשיח הציבורי בידי פוליטיקאים במסתו הידועה משנת 1946 "פוליטיקה והשפה האנגלית", שכדאי לחזור ולקרוא לא רק בשל תכנה אלא גם בשל היותה מסת מפתח של השפה האנגלית.  איני יודע איך להשוות נטל. ייתכן  שהנטל של תלמיד חכם באמת, כזה כמתמיד של ביאליק, או כר' אברהם, הוא החזון איש, בצמח אטלס של חיים גראדה  קשה מזה של חייל בסיירת מטכ"ל.

ראשית כל הכל חייבים שירות צבא כיוון שצה"ל זקוק לכוח אש גדול ככל האפשר. העובדה שאחוז הגיוס הוא פחות מחמישים, פירושה שאפשר שכוחו של הצבא קטן יותר ממה שהיה יכול לחיות. יתר על כן, אחוז הנופלים והנפגעים גבוה מדי, ואת מקצתם אפשר היה למנוע. אם אחד החיילים לאחר פקודה להתסער מדדה רגליו, אפשר להאשימו בסירוב פקודה תחת אש, ואולי אפילו בבגידה, ואלו אחד שלא מתגייס כלל, הוא מועמד נורמטיבי להיות אחד מל"ו הצדיקים, או כוכב של תכנית ריאליטי בטלוויזיה. חובת גיוס כללית היא צו הצלת חיים ופיקוח נפש.

יש גם סיבות אחרות. מרבים לדבר על אליטות, על שחורים ולבנים וכיוצא באלה חדשות שלפעמים מחזיקות מעמד אפילו שלושה ימים. בצבא, הכל, אולי פרט לכמה בני אח"מים בגלי צה"ל, שווים. כמעט כל אלה שמכנים אליטות שרתו בצבא. כל חתני פרס נובל, פרט לעגנון, שרתו בצבא או במערכות ביטחון אחרות. שרות בצבא איננו תנאי מספיק להתקדם כלפק מעלה, אולם הוא תנאי הכרחי לכך. מדברים הרבה על חינוך, ספק אם רואים בו הרבה יותר מססמת בחירות, אולם קשה למצוא סדר חיים מחנך יותר משירות בצבא.

גיוס החרדים גם יתרום להעלאת קרנו ורמתו של הלימוד הרבני. תלמידי חכמים של ממש תמיד היו מיעוט. המקח והממכר הפוליטי שעושה מכל עם הארץ בטלן שאיננו מסוגל לא ללמוד לימוד של ממש ולא לעבוד הוא גורם מרכזי לירידה ברמה אינטלקטואלית של היהדות החרדית. לדת היהודית הייתה תמיד היכולת להתמודד עם העולם החילוני, מכוח לימודי קודש של ענקי רוח, שלא קיימים עוד בישראל.

השרות הצבאי והלאומי של הכל מחזק את הסולידריות של היושבים בארץ הזאת. הסולידריות הזאת היא איום על קבוצות שולים ובשל כך הם מתנגדים לכל גילויה, יהא זה שרות בצבא או טיפוח זכרון השואה, בברית מוזרה של גדעון לוי וחבריו לבקונטרס ובריונים של נטורי קרטא.

לנטוע עצי זית

ביהודה ושומרון חיים כשלוש מאות אלף יהודים, או כחמישה אחוזים מכלל האוכלוסיה היהודית במדינה. רוב המתיישבים   מתגוררים במקום בשל יכולתם להגיע לתנאי חיים טובים יותר מאשר היו יכולים להשיג במקום אחר. החלק האחר רואה במגורים האלה חלוציות, ומקצתו גם צו דתי. הרוב המכריע הגיע לשם בשל רצונן או לפחות תמיכתן של ממשלות ישראל. התושבים האלה, במבט על הפרט, על גישתו למדינה, שירות צבאי בסדיר ומילואים, וכמעט מכל היבט אחר הם שמנה וסלתה של ישראל.

אף על פי כן, אצל חלק גדול של תושבי ישראל "מתנחלים" ככלל נתפסים כגורם זר, קיצוני בתפיסותיו וכמחסום לשלום. הטענה שהתנחלויות הן מכשול לשלום מופרכת למדי. אמנם עד שאין הסכם, כל דבר שאין עליו הסכמה הוא מכשול לשלום, אולם במכשולים למיניהם יש סדר קדימות שנובע מעצם היגיון הסוגייה ולא מעמדות הצדדים. השאלה הראשונה היא סופיות התביעות, הבאה אחריה היא חוק השיבה, אחרכך הגדרת ביטחון, ויש עוד רבות אחרות עד לדיון מהותי על היישוב היהודי ביהודה ושומרון. אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון מחר ותפרק את כל היישובים היהודיים שם, מצב השלום ישאר כפי שהוא, ואולי גם תפרוץ מלחמה, כפי שקרה אחרי הנסיגות מלבנון ומעזה.

לא עובדות קובעות את יחסו של הציבור אלא דימויים. טול מלחמה לדוגמה, זו לא מתחילה ולא מסתיימת בקרבות בין הלוחמים, אלא קודם לאלה ובא אחריהם מאבק על דעת הקהל. התבכיינות על דלותה או שקריה של התקשורת אינה משנה ולא כלום ולא כל שכן מועילה דבר. הקושי במאבק הזה הוא שלאמיתו של דבר אתה נלחם רק בעצמך. כדי להגיב אתה צריך להבין את קהל שומעיך, או את אויבך, אם תרצה, ולתת את המענה הטוב ביותר. אם אתה חסום בעמדתך, כי אתה "צודק", הפסדת מראש.

ראשי המתנחלים לא הבינו את הצורך במאבק הזה מעולם, להבדיל מאנואר סאדאת למשל. ההסבר שלהם היה תמיד צדקני ותוקפני. ההסתמכות על רבנים לא הואילה גם היא. לרב, כמו לכל אדם אחר, הזכות לעסוק בפוליטיקה. אלא שרבנים הפכו את רבנותם לכלי מרכזי בעיסוקם החוץ רבני, מתוך שכנוע שמעטה רבני מחזק את עמדתם הפוליטית. המתנחלים עשו את הכל שביכלתם להשניא עצמם על הציבור.

יתירה מכך, עמדתם, בלי שלפחות חלקם התכוונו לכך, הולידה את נוער הגבעות ואת תג מחיר. שוב, גם כאן אין חשיבות לעובדות אלא לדימויים . נוער הגבעות ואלה שעוסקים בתג מחיר, מבינים את הנרטיב של מנהיגיהם כך שיש להם את הזכות והחובה לעשות את מעשיהם. בין טועים בין לאו, לית נפקא מיני. במבחן התוצאה, מי שרוצה לחזק את ההתיישבות היהודית בגדה המערבית לא צריך לקטוע עצי זית של הפלסטינים, אלא לטעת להם חדשים. לא "זכויות אדם", או להבדיל ציטוטים צבועים מתוך ספרי הקודש, או אפילו עקרונות מוסר, מחייבים לעשות הכל שאפשר כדי לשמר יחסים טובים עם הפסלסטינים, אלא כורח פוליטי בלא שום קשר או "מחיר" לשנאה של ערבים כלפי יהודים.

נניח לרגע שהיישובים היהודים בגדה המערבית אינם "חוקיים". עדיין מבחינת הפרט, אם נבנו ברשות המפקד הצבאי של הכובש, אין סמכות למי שלא יהיה לפנותו מכוח הסדר מדיני כל שהוא, ועל אחת כמה וכמה לפי עקרונות של זכויות אדם. ישראל צריכה לומר שלא תפגע בזכויות הפרט גם אם תיסוג ותעמוד על כך שזכויות התושבים ישמרו, יהיה השליט בשטח מי שיהיה. המושג יודן-ריין מנוגד לחוק הבינלאומי ולהחלטת או"ם 181. הרשות הפלסטינית מעלה על נס את ערביי ישראל ומציגה עצמה כדואגת לשלומם. אין היגיון בעמדתה, בעת שדורשת את פינוי היהודים. נוצר מצב מוזר שבו ישראל מתחננת לחילופי שטחים וערבים אומרים לא. המצב צריך להיות הפוך, אם הפלסטינים אינם רוצים ביהודים, הדרך היחידה להשיג זאת היא חילופי שטחים. הדבר הוא אינטרס שלהם ולא "טובה" לישראל.

אפשר ללמוד את החשיבות של הקרב על דעת הקהל מאויבים ומשאינם כאלה. מבחינת מלחמתית גרידא המחבלים בארץ ובעולם נכשלו כישלון חרוץ. הרוגי החבלה, רובם ככולם הם מתוך בני אמונתם. מספר הקרבנות של אלה שהמחבלים נלחמים נגדם, בהשוואה לקורבנות במלחמות אחרות, מבחינה מספרית הוא זעום, אף שכל משפחה שנפגעה, אבדה את עולמה. נצחונם הגדול של המחבלים הוא במאבק על דעת הקהל. המחבלים הבינו היטב את עוצמתה של תקשורת ודעת הקהל ותפסו את העולם כולו עם מכנסים למטה. הם אמצו היטיב את הכלל של פון קלאוזביץ שלפיו מלחמה היא רק שלב אחד במאבק. מספר המתאסלמים בארצות המערב נסק אחרי הארועים של 11 בספטמבר. בכיפת ברזל, בההסברה הפלסטינים הם אלה שנצחו.

דוגמה אחרת לגמרי הוא נועם שליט. מנקודת פתיחה בלתי אפשרית הוא הצליח להביא את המדינה לשחרר אלף מחבלים תמורת בנו. לו נקט סגנון מתלהם או מתבכיין לא היה מצליח.

הגישה של מקצת פרקליטות המדינה, מקצת השופטים, וחלקים של הציבור היא נגד המתביישבים, אפשר להתלונן על כך בלי סוף, ולנסות להוכיח בנימוקים רבים עד כמה כל אלה טועים, אולם אין בכך כל תועלת. מי שרוצה שלא לוותר על יישוב יהודי ביהודה ושומרון חייב ולנצח במלחמת על יחס הציבור בישראל ועל עמדתו, אם המתיישבים לא יפנימו את הדבר יהפכו לעוד קרבן של התנתקות או נסיגה. 

Holocaust -- The Poverty of Scholarship

New York Times review of recent biographies of Himmler  and Heydrich implies, as most of Holocaust scholarship explicitly or implicitly does, that the Holocaust was executed by a relatively small group of perpetrators, a sort of sophisticated pogrom participants. This is far from truth.

Long before Hitler became a known political leader, the radical right was a mass movement in Germany, with a vast intellectual support. More than a million students were its members and it controlled the student organization and governing bodies. Antisemitism was its key ideology. Furthermore, it debated whether antisemitism should be of racial or of social character; the adopted decision was racial antisemitism. Initially, leaders of radical right considered  Hitler and his party vulgar and without clear intellectual base. They even looked at his antisemitism with suspicion. It was, they claimed, of Austrian variety and not radical enough. They joined Hitler only after he had gained considerable popular support and proved himself to be a savvy politician.

Afterwards, in mid thirties, long before the Holocaust, the SS intellectual elite, anticipated war with Russia, and with no orders from above debated the means and ways for the final solution. The false assumptions of Holocaust scholarship that there must have been an written decree, a hierarchy, as if it is a military operation with a battle order, led to an enormous effort of futile search for documents certifying the assumption of the scholars. The German civil and military bureaucracies sucked the ways and means for the final solution with their social and ideological milk. The final solution was prepared during long time, by many civilians and officers. Hitler jumped the wagon and moved to the locomotive, but it was not him who put in motion. A cruel antisemite as he was, his first objective was to pander to the overwhelming majority that supported antisemitism. Become a leader first, by "democratic" elections, when in power join the others and kill the Jews.   

The commanders of Einsatzgruppen, the special police commando units attached to the Army and charged with massacre of Jews, had academic education. Many of them had  Ph.D or LLD degrees. They came from among the SS intellectuals . Contrary to all evidence and experience elsewhere the Holocaust scholarship assumes that a government can make a decision to kill and literally the next day indeed massacre hundred thousand Jews with no preparation. Government bureaucracy is slow. Mass killing needs years of preparations, of dedicated personnel, of resources, and of public support. Even if the Nazis were more efficient than the Western democracies, the slow process of decision making and operations could not have been reduced to no time. For the sake of comparison, one may look at much simpler and relatively insignificant decision, for instance at closing of  Guantanamo, it has taken years, still to no avail.

German War Hero

In Germany, a modern country as it was in the time of Hitler, no major operation could have been possible without infrastructure, popular support and intellectual base. Contrary to  Soviet Union at that time, Germany was not a total dictatorship. Even the non-Jewish wives of Jewish husbands dared to demonstrate against deportation of their spouses and won.

The Holocaust research community, in Israel, in the US and in other places, in part  funded by German Government, ignores the place of the German public in giving birth to and executing the Holocaust. It is much nicer to blame few, or even few hundred individuals for an error of history. Everybody else goes home free.

Exploring intellectual roots of an evil movement are important not only because of search of truth, perhaps an obsolete word in post-modern academic jargon, or, some will say, because of the wish to "blame" Germany. The betrayal of intellectuals was mentioned in the context of support of Stalinism, nevertheless the topic remains largely unexplored. Evil may reside in the best of  minds, not only in the stone hearts of criminals. It is not just a lesson about or from history; it may well be a part of our present. 

Sleeping with the Enemy

The public in Israel and in most of the Western world expects the future peace relations between Israel and Palestine to conform to their idea of friendly neighbors. Perhaps not as of France and Switzerland, but certainly not worse than tha of, say, Venezuela and Columbia. The attempts to achieve such arrangement, commendable as they are, are of little use, or even damaging, unless they match the reality on the ground.

The Palestinians consider the state of Israel a mistake of history established at their expense. This is not a belief of just the "bad" leaders; the majority of the public maintains the same view. The differences of opinion among the Palestinians are about the  effective means for achieving the common goal, but there is almost unanimous agreement about the goal itself. In fact, if a Palestinian leader had seriously considered the Western notion of peace with Israel and expressed it, he or she would have been eliminated. Even President Mubarak, friendly as he was toward Israel, did not dare to "normalize" the relations with it.

Peace or peace process as perceived by the Palestinians is measured by its contribution to their final objective of destroying the Jewish state. Each concession of Israel, a confidence building step, as the West likes to call it, is considered a weakeness that calls for more demands. Thus retreat from Lebanon and Gaza, in contradiction to logical expectations, caused fierce military encounters. So did the second Intifada followed the Oslo agreements. Even the same words used by the parties have different meanings. For Israelis peace means the end of the conflict, for Arabs it is a sort of armistice, another tool in achieving the elemination of the Jewish state.

Israel public is naively angry at the meetings of Mahmous Abbas with terrorists, with commemorating terrorists by naming squares in their name, by antisemitsm in Palestinians textbooks, by Palestinians maps which fail to show Israel and many other such expressions. Mahmooud Abbas, however, notwithstanding his double English talk about peace, to remain politically viable leader must first of all bow to his public.

The fact that peace as understood by Israel and the West is at present an impossible dream does not preclude contacts and talks with the other side. If It is userful, there is nothing wrong in sleeping with the enemy. Oslo agreements faciliated keeping Israel secure and made the Palestinians a card carrying member of the international community. Only history will determine who gained and who lost. Recognizing the state of affairs as it really is, obstructs and hinders nothing; On the contrary, it provides flexibility and opens new avenues for exploring security and relatively peaceful existence. Wishful thinking is never a solid practical guide.

The rhetoric of Hamas is different from that of PLO, in a way it is more honest, but the content of the charters, texts and statetments is similar. Since Hamas uses terror to achieve its objectives, Israel and the West do not maintain direct contacts with it. Israel does however negotiate with Hamas through third parties. It has done so through Egypt in order to limit the scope of clashes; it used every channel possible to get Gilad Shalit released. It is hard to see why indirect contacts are morally or politically superior to direct contacts. Direct contacts could grant Hamas a sort of "legitimacy" and open the way for such contacts with other countries. At least initially, however, they they can be conducted secrestely. It was wrong not to negotiate with Hamas during the last war three years ago on military intelligence level. In such talks Israel would have gained much more than by agreement faciliated by Egypt, Russia and the UN. The public relations war after the war, would have been less damaging too. Talking to Hamas will not change their objectives and convert them into ardent Zionists, but it will have immediate pragmatic advantages. Each side will have a better understanding of the other and thus there will be a better chance to avoid unintentional conflicts. It would enable negotiating perhaps better living conditions to Gaza Palestinians, for instance by allowing better trade to and  from Gaza through the port of Ashdod.

Whether Israel likes it or not, Hamas is a political power among Palestinians. PLO and Hamas attempt to reconciliate, namely to agree on some kind of power sharing process. Staying aside and speaking only to PLO does not help.

The effort to "educate" the Palestinians and teach them how a good neighbour should behave is both futile and tactically wrong. It is up for the Palestinians themselves to decide if they are antisemites or not, if they want to destroy the Jewish state or not, to teach their children that Hitler was right or not. They should do it according to their own interest without constant preaching and anger by Israel.  If in practice Palestinian leader Mr. A is saying that Jerusalem must be judenrein, Israel is annoyed, so is the US. Then the Palestinian response is, well, perhaps Jerusalem does not have to be judenrein. Everybody is a kind of happy and Palestinian ask for a counter confidence building step.

Since end of conflict is impossible the parties shoud, if they desire so, to look for a short or medium term arrangement. Such arrangement will take into consideration the perception of behaviour of the other. The Arabs might decide that to gain favor with the Israeli public, perhaps their anti-Jewish rhetoric should change, or that hatred is almost as sweet as revenge, and accept the consequences of either choice.

In principle there is no distinction between PLO and Hamas. If Israel is sleeping with the enemy, the color of cloths does not make much difference.