הנחת היסוד בהסכמים עם הערבים הייתה שבראשם עומדים משטרים "חזקים", אולי עריצים, שיודעים לשלוט בנתיניהם הרבה יותר טוב מישראל, בלא דמוקרטיה, זכויות אדם, בתי משפט עצמאיים וכיוצא באלה זוטות. יתר על כן, ההנחה הייתה המשטרים האלה הם לנצח. המרד הערבי, יהיה שמו כפי שיהיה, משנה את ההנחה הזאת מן הקצה לקצה ומחייב חשיבה חדשה.
ניקח כדוגמה, לא חשובה במיוחד, את דרישתו של ביבי להכרה בישראל כמדינה יהודית. נניח שתמורת וויתור כזה או אחר של ישראל, או עוד מליארד דולר מארה"ב, עבאס יסכים. איזה ערך יש להסמכה הזאת? שאלת המפתח היא איך הציבור או הרחוב הפלסטיני רואה את הדברים. כך גם בכל הסוגיות האחרות. הצורך לדבר עם הרחוב איננו עניין של טקטיקה בלבד אלא של מהות שמכתיבה את הטקטיקה.
לא ניתן להגיע למתווה הסדר כזה שדשים בו בלי סוף מאז אוסלו, לא כיוון, כפי שטוען יוסי ביילין, ביבי לא רוצה ועבאס לא יכול. אפילו רצו ויכלו, הסדר לפי המתווה הזה הוא מתכון למלחמה חדשה. בלא שיבשילו תנאים בשטח, שום שלום בפיסת ארץ קטנה הזאת, בתוך מרקחה גועשת לא יחזיק מעמד. אי אפשר לעשות שלום עם הגדה כן ועם עזה לא. אי אפשר לעשות שלום עם מדינה לעתיד, שרוחשת אנטישמיות, שעומדת על זכות השיבה, ושדורשת להיות נקייה מיהודים.
למעט גבולות, תכנית לשלום כל שהוא שיש לו סיכוי חייבת להיות מבוססת החלטת האו"ם 181. ההחלטה הזאת עוסקת בשתי מדינות שביהודית שבהן מתגורר מיעוט ערבי ובערבית מיעוט יהודי. זכויות אזרחיות של תושבי המיעוטים שוות לאלה הרוב. רק הפנמה של מבנה כזה תאפשר שכנות בת קיימא. יתכן שאין הדבר אפשרי עכשיו ואולי גם לא בעוד עשר שנים, אולם בלעדיו לא ייכון שלום. ראיית המציאות כמו שהיא, נעימה או לא, לעולם אינה מפריעה לנסות ולמצוא פתרונות, אדרבה, היא מסייעת להגיע להסדרים. נכון לעכשיו כאלה יכולים להיות רק פתרונות ביניים שאינם פוגעים בביטחון, שמקלים על הפלסטינים, ושמעצימים את הדו שיח עמם גם במישור של החברה האזרחית.
כיוון שהמטרות של החמאס ופתח הן זהות אין שום סיבה שלא לדבר עם חמאס גם כן. שלטון פתח בגדה מתקיים בשל התערבותה של ישראל, לו ישראל התירה, החמאס היה ככל הנראה שולט גם בגדה. כך או כך המאבק בין שני הארגונים וניסיונות הפיוס ביניהם רוחשים ופועמים בחברה הפלסטינית. ישראל, בין תרצה בין לאו, היא גורם בעל חשיבות מכרעת בשיח הזה. מעשיה ומחדליה משפיעים עליו, יהא זה כיפת ברזל, או שחרור מחבלים תמורת גלעד שליט. כיום ישראל מדברת עם חמאס כל העת, אולם עושה זאת בעזרת צד שלישי זה או אחר. אין שום סיבה שלא לדבר אתו ישירות, אפשר גם לדבר וגם להילחם. לו ישראל דברה עם חמאס בכיפת ברזל, הישגיה היו הרבה יותר טובים. החשיבות של שיח עם חמאס אינה רק באפשרות להסכמים נוחים יותר לצדדים, למשל הקלות בהסגר על עזה, או שימוש באשדוד לייבוא וייצוא סחורות, אלא גם ואולי בעיקר בעובדה שישראל רואה עצמה שותף לנעשה ברחוב הפלסטיני. אין שיח כזה מונע בלא כלום מהלכי ביטחון לפי הבנותינו, כפי שקורה היום גם בגדה. שיח עם חמאס יאפשר גם קשר מהיר ונוח יותר להעברת מסרים לאיראן, שעשוי להיות בהם צורך אפילו יום לפני רעם הטילים. המרד ברחוב הערבי החליש את חמאס. לאחים המוסלמים במצרים יש בעיות דחופות יותר, סוריה אינה עוד גורם מפתח ולאיראן סיבוכים משל עצמה. הזמן עתה, נראה נוח לדו שיח עם חמאס.משה דיין הבין היטיב את הצורך לדבר עם שכנים, אויבים או לא, ובשל כך נשמר השקט בגדה. בזמנו למחבל פלסטיני משכם הייתה "תאונת עבודה" שבה נהרג בן למשפחה מכובדת ואנטי ישראלית קיצונית. דוד פרחי שהיה איש הממשל, התקשר לראש המשפחה ואמר לו איך נהרג בן משפחתו. המכובד לא האמין. פרחי הזמין אותו לחקירת המחבל מעבר לחלון. המכובד השתכנע ואמר שאין הוא חוזר מטענה כל שהיא שיש לו נגד ישראל אבל הוא מרגיש עצמו "חייב.” ה"חוב" נגבה יותר מאוחר. השיח עם אויב לא גרם נזק לישראל.
עמידה על זכויות אדם בישות הפלסטינית, התנגדות נחרצת לעיקרון של היות הרשות הפלסטינית יודן ריין, ולהכרח של פלסטינים ומיעוט יהודי לחיות זה בצידו של זה יעצימו גם את מעמדה בינלאומי של ישראל, ואת יכולת ההסברה שלה. הוויכוח על הגבולות בבוא העת יהיה יותר קל והחלפת שטחים תהיה באינטרס של שני הצדדים ולא שיח לא חכם ביותר על "התנחלויות לא חוקיות". הפיתרון הזה משלב בתוכו את היתרונות של "שתי מדינות לשני העמים" ושל "מדינה דו לאומית", בלא החסרונות המובנים בתוכן.
יתר על כן המתווה של שתי מדינות ובכל אחת ואחת מהן רוב ומיעוט מסלק את הטראומה של נסיגה ופינוי בכוח של המתיישבים וכך מעצים את סולידריות הלאומית ומסלק את השנאה שבספין ימין-שמאל, וכך גם מקל על פתרונות בעתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה